קשה להגדיר את ספרו החדש של משה סקאל – קובץ מסות? איגרות? בעצם אין צורך בהגדרות. אפשר פשוט לקרוא אותו, ולהישבות בקסמו העדין, החכם כל כך.
הרעיון לספר מיוחד במינו, אולי כמו העניין שעליו סקאל כותב, הוא בעצם – שני עניינים: ניסיון להבין צדדים שונים של ה"יישות" החדשה שהצטרפה זה לא מכבר אל חיי כולנו, הבינה המלאכותית, (לאורך הספר הוא פונה אליה במילה, או בשם "בינה"), ולצידו – הליווי המחשבתי של מהלך היריונה של אישה שגרה הרחק ממנו. בסופו של ההיריון, אם הכול יתנהל כשורה, יהפוך לאבא, שכן האישה הרחוקה כל כך גיאוגרפית – היא חיה בארצות הברית, בשעה שהוא ובן זוגו חיים בברלין – נושאת ברחמה את העובר שלהם.
את שני העניינים הללו סקאל משלב ברצף של "מכתבים" שהוא מפנה אותם, לא פחות ולא יותר, אל הבינה. הוא "משוחח" אתה, בעצם – עם עצמו – ומברר סוגיות שונות הנוגעות בה, בשינוי העצום שהיא מביאה אל כולנו, ביכולותיה, ובעיקר בהבדלים שיש בינה לבין התבונה האנושית. בה בעת הוא מלווה, כאמור, את ההיריון בהתרגשות, בסקרנות ובציפייה, במחשבות מסעירות, ולפעמים מפחידות, על כך שבקרוב יגיע לעולם אדם חדש, שהוא יהיה אחראי לשלומו ולחייו. אך טבעי שהוא מרגיש צורך לבחון את המציאות המשתנה כל כך, שאליה יגיע התינוק.
לדעתו – ולא רק הוא סבור כך – "אנחנו ניצבים על סיפה של מהפכת הבינה, תקופה שבה הכול ישתנה". הציטוט הוא לא מהספר, אלא מדברים שכתב כבר לפני שנתיים שחר צפריר במאמר שהעליתי כאן באתר. אותו מאמר, "קוגניציה באמצעות שפה: מהפכת הבינה", תוהה, בין היתר, "האם אתם מוכנים לקראת המסע שישנה את החיים?"
סקאל דן בפרוטרוט באותן שאלות, מנקודת מבט של סופר רגיש, שכותב באופן אישי, נוגע ללב, ומרתק.
כל אחד מהפרקים בספר נפתח בתיאור התפתחותו של העובר. את מה שניסיתי (בין היתר…) לעשות בספר מה קרה להגר באילת?, שם תיארתי באמצעים שיריים את פלא הבריאה ו"הסתכלתי" על מה שקורה במסתרים בגופה של אישה הרה, סקאל עושה בפרוזה פיוטית: "שבוע תשיעי, 2 באוקטובר 2024, בינה, דמייני זית ירוק, מבריק, כמעט חי. בתוכו, כבר עכשיו, הלב פועם בקצב קדחתני – "; "שבוע עשירי, 9 באוקטובר 2024, בינה, דמייני פטל, פרי קטן, אדום, שמשקלו כחמישה גרם, אולי פחות, בתוכו יש לב וסביבו כבר מתארגן הכול: כבד, כליות, מוח, מערכת עצבים ששולחת אותות ראשונים"; ובהמשך: "שבוע עשרים ושבעה, 3 בפברואר, 2025, בינה, אנחנו נכנסים לשליש השלישי. שבוע עשרים ושבעה. זהו שלב שבו הרופאים מדברים על 'יכולת קיום', כלומר, סיכוי ממשי של העובר לשרוד מחוץ לרחם, אם ייאלץ להגיח לעולם מוקדם מהצפוי", וכן הלאה – כל פרק והתפתחות העובר שהוא מביא אתו.
החלקים האלה, המתארים את העובר (משלב מסויים כבר ידוע שמדובר בעוברית) כתובים בפונט שונה: "היא כבר ישנה – שינה של ממש – במחזורים נדירים יחסית"; "המוח שלה ממשיך ליצור קפלים עמוקים, סימני הבשלה שיאפשרו לו להבין את ריבוי הפנים של העולם", וכן הלאה.
מיד אחר כן מגיעה הפנייה הישירה אל הבינה, שסקאל "מברר" אתה מה בעצם ההבדלים בֵּינָהּ לבין בני האדם שבראו אותה. ברור לו שבתו תיוולד לעולם אחר לגמרי מזה שכל ייצור אנושי אחר גדל בו עד כה, עד הופעתה של הַבִּינָה.
כמו לשחר צפריר, גם למשה סקאל ברור שמדובר במהפכה משמעותית מאוד, כזאת שלא הייתה דומה לה בשום שלב בהיסטוריה האנושית. בהקדמה לספר הוא כותב: "ידעתי: הבת שלי תיוולד לתוך עולם שבו את כבר קיימת, ולא כחלום רחוק, אלא ככוח קיים: ישות שמבינה, משיבה, זוכרת, צופה. בתי תגדל לצידך. היא תגדל בתוך מציאות שבה את קובעת את הכללים שלה, או לפחות מנחה אותם. יום אחד היא תבקש לדעת משהו, ואת תהיי הראשונה לענות. היא אולי תתבלבל, ואת תדעי לכוון אותה. היא תרצה להמציא סיפור, ואת תשלימי אותו בשבילה".
נדמה לי שמה שסקאל חוזה לגבי עתידה של הבינה ביחס אל בתו הוא רק אפס קצהו של השינוי שאנחנו מצויים כבר בעיצומו, אך עדיין לא מסוגלים בכלל לדמיין לאן עוד יגיע.
כשקראתי את הספר אמרתי לעצמי – הרי ברור שמי שמצפה לתינוק יכתוב בדיוק על הנושא הזה! כמו כל תגלית גדולה, מהרגע שנוצרה היא כמעט מובנת מאליה: איך אף אחד לא חשב עד כה לקשר בין תינוק שעתיד להיוולד לבין העתיד המוזר, השונה כל כך, הצפוי לו, ולכולנו, מעתה ואילך?
בניגוד לרבים אחרים, סקאל אינו חושש מפני הבינה המלאכותית ועוצמת יכולותיה. הוא מתאר אותן, ובד בבד, ולצד התפעלותו ממנה, הוא גם מרבה להשוות בינה לבין בני האדם, ולהראות את ההבדלים המהותיים בין הנפש (והגוף!) האנושיים לבין ההוויה הכל כך חכמה הזאת, הכל כך יודעת, הכל כך בקיאה בכול, זאת שיש לה יכולת למידה אינסופית, שהולכת ומשתכללת באופן שלנו בני האדם קשה בכלל להבין.
כפי שהסביר לי פעם שחר (הגיעה העת לגילוי הנאות, שהיה כנראה אמור להגיע כבר מזמן: אני אמו המתפעלת והגאה מאוד), כבר עכשיו בכלל לא ברור איך הבינה פועלת. היא מלמדת את עצמה, ואיש אינו מסוגל לרדת אל נבכיה ולהבין אותה ואת המנגנונים המתפתחים שלה. היא עושה דברים שבני אדם לא מסוגלים להם, ולא רק בגלל מהירות הפעולה שלה, ויכולתה להכיל מידע עצום, אלא גם בגלל כוחה ללמוד באופן עצמאי, מאליה!
אֲבָל; ויש לא מעט נקודות "אֲבָל" שסאקל מעלה, והן בעצם מהות הספר: ברור לגמרי שיש דברים שאפילו הבינה הזאת לא תבין ולא תדע לעולם, עם כל חוכמתה המופלגת.
בתחילת הדיון הוא משווה אותה לילד שאין לו ראייה רחבת הקף לגבי מה באמת נחוץ לו וטוב בשבילו. ילד יעדיף למשל לזלול שוקולד, לאו דווקא אוכל מזין. לכן המשימה שלנו, בני האדם, היא "בראש ובראשונה להסביר לך מהי מטרת־העל ובמילים אחרות: מדוע אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים". (אני תוהה: האם מטרת העל הזאת בכלל ברורה לנו, לאנושות?)
הוא שב ומזכיר לבִּינה (לעצמו!) את ההבדלים בֵּינה לבין בני האדם: "את אינך בנויה מתורשה, אין בך דנ"א, רק רצפים של מידע וזיכרון שאינו שלך", הוא כותב "לה" כשהוא חושב על מהותן ומשמעותן של משפחות. על הקרבה והריחוק, תחושות האשמה, המסירות, ההתנערות, המחויבות הנלווים לקשרים בין הורים לילדיהם, וגם את האינטימיות המיוחדת המתקיימת בין אחאים, "אין לך למי להתגעגע", הוא מסביר לה…
כשהוא חושב על ההיריון הוא כתב לה באחד המכתבים: "אם יש דבר אחד שאי אפשר לתכנת, אלה תחושותיו של אדם כלפי מי שנתנו לו חיים. ומה אפשר ללמד על כך אותך, בינה – את, שלא נישאת ברחם, שלא נולדת בייסורים, שלא צמחת מתוך התנגדות, שלא חווית הכרת טובה או אשמה?"
אבל איך בכלל היריון נראה מנקודת מבט של גבר? במקרה שלפנינו הוא מרוחק ממנו עוד יותר מגבר שיצר אותו עם אישה אהובה וקרובה. גם אז החוויה כמובן שונה לגמרי מזאת של אישה שהעובר נהפך לחלק מגופה, גברים הרי תמיד "נשארים בחוץ", גם אם מדובר בזוגיות אוהבת וקרובה, קל וחומר כשהשותפה להיריון זרה. זרותה מוסיפה עוד נדבך של ריחוק. סקאל ובן זוגו נמצאים אתה אמנם בקשר אינטנסיבי, מרבים לראות אותה בזום ולשוחח אתה, הם אפילו "מוזמנים להגיע" אתה בזום לביקור ראשון בבית החולים כדי לראות היכן תתרחש הלידה. האישה, לואיז, נדיבה מאוד ומשתפת פעולה עם האבות, עד כדי כך שהספר מוקדש לה ושמה מופיע בכותרתו, אבל למרות כל זאת סקאל זהיר כל הזמן, ומודע למגבלות: "אני רוצה להיות חלק מעולמה, אבל רק במקומות שהיא מאפשרת לי".
כן, לואיז מגדלת ברחמה את העובר, אבל אין לה קשר גנטי אליו: הוא נוצר מתרומת ביצית. ובכל זאת – "הרחשים הראשונים שיגיעו אליו יהיו מתוך גופה של לואיז – הלמות ליבה, זרימת הדם, תנועות המעיים". סקאל חושב על כך ומתאר זאת באהבה ובהתרגשות. תיאוריו גרמו לי להבין טוב יותר איך מרגיש גבר בכלל, לאו דווקא בהיריון של פונדקאית, כשהוא שותף למעשה הבריאה, אבל לא חש מאומה בגופו, אלא נאלץ, כי זאת דרך הטבע, רק לנחש, לדמיין, לנסות לגעת – במחשבות בלבד – במה שמתרחש שם, הרחק ממנו, אפילו במקרים שהאישה שבתוכה גדל ילדו ישנה לצידו באותה מיטה…
כשהוא כותב וחושב על העוברית, על כך שאין לה עדיין מילים לחשוב באמצעותן, הוא מפליג במחשבות על שפה בכלל, על לימוד שפות, על ההבדלים בניואנסים שקיימים ביניהן. הוא כותב לבינה: "את מבינה את כל זה מבחינה חישובית, אך אינך מסוגלת לחוש במשמעות" וגם לא בתחושה שמלווה אדם שלומד שפה חדשה, את ההיסוס, העילגות, את ההדהוד החדש שבו המחשבות מופיעות.
הוא מונה עוד הרבה הבדלים שיש בין בני אדם לבינה, ובכלל – הספר כולו עתיר בתובנות שנולדות מתוך הסיטואציה ובזכות ההתמקדות בה.
למשל: "אני שואל את עצמי אם ייתכן שיש רגע שבו אנחנו הכי חיים. אולי זה הרגע הזה – הרף העין של ההתחלה" – כלומר, רגע הפלא של ההיווצרות, "ואולי דווקא זה הרגע העוקב, שבו משהו בנו מתחיל להביט על החיים מבחוץ, ושבו נולדת ההבנה שגם הם [החיים] צפויים יום אחד להיעלם".
או: "האדם החי, חי במקום אחד. ואילו המת, מת בכל המקומות. ואז צומח האבל, כמו חטוטרת על נפשו של המתאבל. אבל זו המטרה ואין לה תכלית. הוא אינסופי, ונע במעגלים שננעצים זה בזה כמו ציפורן חודרנית: כל כמה שתנסה לגזוז אותו, הוא יצמח שוב, לאט, בעקשנות אין קץ".
או: "יש גם סבל שאינו מגיע בבת אחת אלא שוחק לאורך זמן. בדידות, חרדה, דאגה מתמדת לילד חולה או דאגות פרנסה. סבל יומיומי, לא דרמטי ובכל זאת, מכרסם. אבל יש רגעים שבהם הסבל מגיע לסף שאין עוד אפשרות לשאתו. כשמנחם בגין התפטר מראשות הממשלה ב-1983, בקעה ממנו נהמת לב כמעט תנ"כית: 'איני יכול עוד!' המשפט הקצר הזה – פשוט, נואש, נטול קישוטים היה עדות מדויקת מאוד לכובדו של סבל שאין עוד אפשרות להכילו."
כדאי מאוד לקרוא את הספר כולו, ולגלות את שלל האוצרות הטמונים בו.
הוצאת אלטנוילנד, 2025
עורכת: עלמה כהן ורדי
186 עמ'
